את חיי התחלתי בבית החולים "שערי צדק" שבשכונת "בית וגן" בירושלים. הייתי הצעיר מבין שני ילדים, בעצם הייתי הילד היחיד ששהה בבית רוב הזמן (אחי הבכור התחתן). יום יום הלכתי לגן וחזרתי מאוכזב, אך יום אחד חיכתה לי הפתעה. אחי הבכור יהודה ישב על הספה בסלון, ולצדו חנה, בתו בת ה-8 (שהיא האחיינית שלי), ועליו ישב בנו דוד בן ה-3 וה-8 חודשים (שהוא האחיין שלי, הגדול ממני ב-8 חודשים).
- "יהודה", קראתי ורצתי אליו.
- "חיים", קרא יהודה וחיבק אותי.
- "איפה אמא?" שאלתי.
- "אמא נסעה ללדת" אמר יהודה.
- "ואיפה אבא?" שאלתי.
- "סבא מביא אוכל לסבתא", ענתה חנה.
- "ולמה ליאת אשתך לא פה?", שאלתי.
- "ליאת פה" אמר יהודה, ופתאום יצאה ליאת מהמטבח, הניחה שלוש צלחות על שולחן האוכל וקראה לכל הילדים לאכול.
התיישבתי, אך פתאום יד גדולה תפסה אותי, הרימה אותי ונתנה לי כדור, השיבה אותי בחזרה, שחררה ממני את הכדור והשליכה אותו לתוך סיר המרק.
- "חיים, אתה עשית את זה?" שאלו ליאת ויהודה ביחד.
- "לא" עניתי.
- "חני, את עשית את זה?", שאל יהודה.
- "לא" ענתה חנה.
- "דודי, אתה עשית את זה?" שאלה ליאת.
- "לא", ענה דוד.
יהודה הוציא משהו מרובע מכיסו, הקיש משהו ואמר את שם משפחתנו וכתובתנו. "העניין בטיפול" קרא יהודה והכניס את המכשיר לכיסו. לאחר כמה רגעים הגיעו אלינו עשרה אנשים בבגדים בצבע תכלת, ואחזו בידיהם זכוכיות מגדלות וכמה אבקות שהפיצו ריח של מלפפון רקוב. סתמתי את אפי. "איזה ריח מסריח" אמרתי. "נכון" אמרו חנה ודוד וסתמו את אפיהם.
אחד האנשים אמר לליאת לשפוך את תכולת הסיר לסיר אחר. "למה?" שאלתי. "כדי לבדוק את טביעות האצבע שעל הכדור" ענה לי אחד מהאנשים. ליאת שפכה את תכולת הסיר לשלוש צלחות. "תאכלו ילדודס", אמרה. "אמרתי להעביר לסיר, לא לצלחת" אמר האיש. "אבל הילדים צריכים לאכול" ענתה ליאת. "אז מה" אמר האיש. "טוב, תשתו מקשיות" אמרה ליאת ושפכה את תכולת הצלחות לסיר אחר ונתנה לנו קשיות.
באמצע שתיית המרק, חנה סיפרה בדיחה כל כך מצחיקה, עד שיצא לי ולדוד מרק מהאף שפגע באיש אחד ובפניה של ליאת. "בלי בדיחות" אמר אחד מהאנשים ושפך את תכולת אחת הצנצנות לסיר המרק. "אפפפפצ'יייי" התעטשנו כולנו פה אחד. "לבריאות" ענינו במקהלה. "חחח" צחקתי. "מה מצחיק?" שאלה ליאת. "מה שקרה כאן עכשיו" אמרתי. "איזה מרק קר" רטנה חנה.
פתאום, יצאו שתי להבות מעיניו של דוד שהביטו במשך כחמש דקות בסיר המרק. "אמאל'ה" קראנו בבהלה. ליאת שפכה מים עד שהוא התעטש עיטוש קולני שהעיף את סיר המרק, דפק אותו בקיר והסיר התנפץ לאלפי רסיסים והמרק נשפך. "כנראה שטביעות האצבע שעל הכדור שייכות לבני שטעלנץ, בן החמש" אמר אחד האנשים, "העניין יטופל", הוסיף. "ימין, שמאל, ימין, שמאל" אמר האיש והאנשים יצאו את דלת ביתנו.
לאחר כמה דקות שמענו דפיקות בדלת. ליאת פתחה את הדלת. בפתח עמדו אבא, אמא ותינוקת שלא הכרתי. "מי זאת התינוקת הזאת?" שאלתי. "מזל טוב, חנה ודוד, נולדה לכם דודה" אמרה אמא. "יש!!!" צרחתי, "יש לי אחות קטנה!".
פתאום שמעתי שהרדיו מכריז על חלוקת משפחות חדשה מחר ועל הצטרפות משפחה. נלחצתי. לא רציתי להפרד מאבא ומאמא, מאחי יהודה, מאחייני ומאחותי חסרת השם.
- "יהודה", קראתי ורצתי אליו.
- "חיים", קרא יהודה וחיבק אותי.
- "איפה אמא?" שאלתי.
- "אמא נסעה ללדת" אמר יהודה.
- "ואיפה אבא?" שאלתי.
- "סבא מביא אוכל לסבתא", ענתה חנה.
- "ולמה ליאת אשתך לא פה?", שאלתי.
- "ליאת פה" אמר יהודה, ופתאום יצאה ליאת מהמטבח, הניחה שלוש צלחות על שולחן האוכל וקראה לכל הילדים לאכול.
התיישבתי, אך פתאום יד גדולה תפסה אותי, הרימה אותי ונתנה לי כדור, השיבה אותי בחזרה, שחררה ממני את הכדור והשליכה אותו לתוך סיר המרק.
- "חיים, אתה עשית את זה?" שאלו ליאת ויהודה ביחד.
- "לא" עניתי.
- "חני, את עשית את זה?", שאל יהודה.
- "לא" ענתה חנה.
- "דודי, אתה עשית את זה?" שאלה ליאת.
- "לא", ענה דוד.
יהודה הוציא משהו מרובע מכיסו, הקיש משהו ואמר את שם משפחתנו וכתובתנו. "העניין בטיפול" קרא יהודה והכניס את המכשיר לכיסו. לאחר כמה רגעים הגיעו אלינו עשרה אנשים בבגדים בצבע תכלת, ואחזו בידיהם זכוכיות מגדלות וכמה אבקות שהפיצו ריח של מלפפון רקוב. סתמתי את אפי. "איזה ריח מסריח" אמרתי. "נכון" אמרו חנה ודוד וסתמו את אפיהם.
אחד האנשים אמר לליאת לשפוך את תכולת הסיר לסיר אחר. "למה?" שאלתי. "כדי לבדוק את טביעות האצבע שעל הכדור" ענה לי אחד מהאנשים. ליאת שפכה את תכולת הסיר לשלוש צלחות. "תאכלו ילדודס", אמרה. "אמרתי להעביר לסיר, לא לצלחת" אמר האיש. "אבל הילדים צריכים לאכול" ענתה ליאת. "אז מה" אמר האיש. "טוב, תשתו מקשיות" אמרה ליאת ושפכה את תכולת הצלחות לסיר אחר ונתנה לנו קשיות.
באמצע שתיית המרק, חנה סיפרה בדיחה כל כך מצחיקה, עד שיצא לי ולדוד מרק מהאף שפגע באיש אחד ובפניה של ליאת. "בלי בדיחות" אמר אחד מהאנשים ושפך את תכולת אחת הצנצנות לסיר המרק. "אפפפפצ'יייי" התעטשנו כולנו פה אחד. "לבריאות" ענינו במקהלה. "חחח" צחקתי. "מה מצחיק?" שאלה ליאת. "מה שקרה כאן עכשיו" אמרתי. "איזה מרק קר" רטנה חנה.
פתאום, יצאו שתי להבות מעיניו של דוד שהביטו במשך כחמש דקות בסיר המרק. "אמאל'ה" קראנו בבהלה. ליאת שפכה מים עד שהוא התעטש עיטוש קולני שהעיף את סיר המרק, דפק אותו בקיר והסיר התנפץ לאלפי רסיסים והמרק נשפך. "כנראה שטביעות האצבע שעל הכדור שייכות לבני שטעלנץ, בן החמש" אמר אחד האנשים, "העניין יטופל", הוסיף. "ימין, שמאל, ימין, שמאל" אמר האיש והאנשים יצאו את דלת ביתנו.
לאחר כמה דקות שמענו דפיקות בדלת. ליאת פתחה את הדלת. בפתח עמדו אבא, אמא ותינוקת שלא הכרתי. "מי זאת התינוקת הזאת?" שאלתי. "מזל טוב, חנה ודוד, נולדה לכם דודה" אמרה אמא. "יש!!!" צרחתי, "יש לי אחות קטנה!".
פתאום שמעתי שהרדיו מכריז על חלוקת משפחות חדשה מחר ועל הצטרפות משפחה. נלחצתי. לא רציתי להפרד מאבא ומאמא, מאחי יהודה, מאחייני ומאחותי חסרת השם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובות צריכות לעבור אישור. נא להתאזר בסבלנות. תודה :)